<h1>רבינו יהונתן מלוניל</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הכל חייבין בראיה וכו', במצות יראה כל זכורך שצריך להתראות בעזרה בהבאת קרבן כדכתיב [שמות כ"ג] לא יראו פני ריקם. חוץ מחרש שוטה וקטן, דלאו בני דיעה נינהו ופטורים מכל מצות, וחרש דומיא דשוטה שאינו מדבר ואינו שומע הא אי הוה מדבר ואינו שומע הרי הוא כפקח לכל דבריו. וטומטום, אע"פ שביציו מבחוץ שפשיטא לן שזכר הוא אפילו הכי פטור מאחר שאינו נקרע עדין. ואנדרוגינוס, שיש לו זכרות ונקבות כיון שאינו כשאר זכרים דממעטינן להו מריבוי זכורך. ונשים, מזכור ואע"ג דמצות עשה שהזמן גרמה הוא ונשים פטורות בעלמא הכא איצטריך למעוטי דסד"א נילף ראיה ראיה מהקהל מה התם נשים חייבות קמ"ל זכור להוציא את הנשים. ועבדים שאינן משוחררים, ועבדים שהטבילום ומל אותם לשם עבדות ונכנסו תחת כנפי השכינה ומחויבין בכל מצוה שהאשה חייבת בה אבל אסור (בבן) [בבת] חורין (ו)כיון שלא שחררו אדוניו, ודייק בגמרא למה לי למתני שאינן משוחררים פשיטא דאי הוו משוחררין לא הוה פטר להם, ומשני דמיירי בחציו עבד וחציו בן חורין ואפילו הכי פטורין (ד)[כ]בית הלל אליבא דמשנה ראשונה (ומתרץ לאיתויי מי שחציו עבד ומי) שהיה עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ואין כופין את רבו לשחררו, ובגמרא דייק הכל לאיתויי מאי, ומתרץ לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין אליבא דמשנה אחרונה שחזרו בו בית הלל משום [דלישא] שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר [ישעיה מ"ה] לא תהו בראה לשבת יצרה ומשום שחביבה ליה אקדמה למשנה אחרונה ממשנה ראשונה דהיינו ועבדים שאינן משוחררין ועוד כיון דאקדמה בדרך [אגב] ולא בפירוש לא קשיא מ[י]די מאי טעמא אקדמה. והחגר והסומא והחולה והזקן שאינן יכולין (לעמוד) [לעלות] ברגליו כלהו הא נפקי משלש רגלים דהוה ליה למכתב שלש פעמים אלא בא ללמדנו מי שיש לו כח ושיכול לעלות מאליו מירושלם לעזרה בלא עזרת שום אדם בעולם, וסומא בשתי עיניו נפקא נמי מהכא שכיון שאינו רואה כלל אינו יודע אי זה דרך ילך לעזרה וצריך שירכיבנו איש בן דעת על כתפו, אי נמי ממעטינן ליה מהיכא דממעט ליה יוחנן בן [דהבאי] לסומא באחת מעיניו, ורבנן אע"ג דפליגי עליה אבל בסומא בשתי עיניו מודו ליה וממעט ליה מדכתיב יראה בלא יוד שנית וקרינן יראה בשני יודין כדרך שבא לראות בא לראות מה בא לראות בשתי עיניו שיש לו ראיה שלימה כך לראות בשני עיניו שהאיש הנראה לפני השם יהיה ראייתו שלימה. ושאינו יכול לעלות ברגליו, אע"פ שהוא [בריא] ברגליו כגון מפונק איש מעונג אשר לא נסה כף רגלו הצג על הארץ.
אי זהו קטן, [שאינו] מחויב לחנכו אפילו מדרבנן. כל שאינו יכול לרכוב אפילו על כתיפו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, אבל א[ם] יש בו כח לרכב אע"פ שאין בו כח להלך ברגליו בסיוע אביו שאחזהו בידו מיחייב אביו לחנכו מדרבנן. ובית הלל פליגי דלא מהני רכיבה לחינוך דהא אפילו בגדול... שאינו הולך אלא ברכיבה פטור ולמה מחנכין לקטן בכי האי גונא אלא כשיכול לילך ברגליו בקצת סיוע שאביו אוחזו בידו דבגדול מיחייב מדאורייתא מחנכין לקטן מדרבנן, ובגמרא פריך כיון שאין על אביו חיוב חנוך אלא מירושלים להר הבית מי יביאנו עד ירושלם, ומתרץ עד ירושלם הביאו אותו אמו שהרי היא חייבת בשמחה דכתיב [דברים ט"ז] ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ואיך דרך האם שתניח את בנה אחריה ומוליכה אותו עמה ומוטל על האב להעלותו מירושלם להר הבית.
בית שמאי אומרים הראיה שתי כסף, והיא עולת ראיה שהיא כלה כליל שתשוה שתי מעין של כסף שהם שליש דינר. וחגיגה, חגיגת חמשה עשר שהיא שלמי שמחה ונאכלת לבעלים ואין למזבח אלא דמה ואמוריה ותנופת חזה ושוק ונותנין לכהן (יד) [די] אם שוה היא מעה כסף ועוד שמצינו בעצרת שריבה בעולות יותר מבשלמים דכתיב [ויקרא כ"ג] והקרבתם על הלחם שבעת כבשים [תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה' וכתיב ושני כבשים] בני שנה לזבח שלמים. וב"ה סברי יותר יש להחמיר בחגיגה מבעולה שמצות חגיגה דהינו שלמים הוזהרו לפני הדיבור קודם מתן תורה הקריבו שלמים בסיני דכתיב [שמות כ"ד] וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים ואע"ג דהאי קרא כתיב באלה המשפטים לאחר עשרת הדברות הוה אין מוקדם ומאוחר בתורה והכי תניא במסכת שבת בפרק ר' עקיבא [פ"ח ע"א] ר' יוסי אומר בשיני עלה וירד בשלישי עלה וירד ברביעי ירד [ו]לא עלה בחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן בששי נתנה בו תורה ואין אתה מוצא במתן תורה בנין מזבח אלא באותו יום שנאמר בו וישלח את נערי וגו' אבל עולה לא הקריבו והאי ויעלו עולות דכתיב בהאי קרא על עולות [תמיד] קאמר שהקריבו ונצטוה עליה במרה דכתיב [שמות ט"ו] שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, ועוד מצינו בנשיאים שריבה הכתוב בשלמים יותר מעולות (ושלמים) דכתיב [במדבר ז'] כל הבקר לעולה שנים עשר פרים וכתיב וכל בקר זבח השלמים (עשרה) [עשרים] וארבעה פרים אילים ששים וגו' דכיון דאית ליה שתי אכילות אכילת מזבח ואכילת הדיוט צריך שיהיה גדולה כל כך שאין כן בעולה שאין בו אלא אכילת מזבח די במעה בלבד.
<h2>דף ז:</h2>
עולות במועד באות מן החולין, ופריך בגמרא עולות במועד באות [מן החולין] הא ביום טוב מן המעשר אמאי דבר שבחובה הוא ואינו בא אלא מן החולין דכתיב [דברים ט"ז] מסת נדבת ידך ומדהוה ליה למימר בלשון השגה דכתיב בכל התורה וכי תשיג יד וכתיב מסת לשון חול כדכתיב באומות העולם [אסתר י'] וישם המלך אחשורוש מס מלמד שכל מה שהטיל הקב"ה על האדם לכפרה עליו או להביא בזמן ידוע אינו רשאי לפרוע מן המעשר שחובה עליו להביא מעשרו לירושלם מחמת צורך אחר ומצוה אחרת, ומתרץ חסורי מחסרא והכי [קתני] עולות של נדרים ונדבות במועד [באות ביום] טוב אינן באות ועולת ראייה באה אפילו ביום טוב וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין ושלמי שמחה באין אף מן המעשר וחגיגת יום טוב ראשון של פסח בית שמאי אומרים מן החולין וב"ה אומרים מן המעשר ופי' וכשהיא באה בין עולות בין נדרים ונדבות ועולת ראייה אינן באות אלא מן החולין ושלמי שמחה דבאין אף מן המעשר מריבוי [דברים ט"ז] ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה בכל דבר שתוכל לשמוח בו ישראל בשלמים נדרים ונדבות ומעשר בהמה שהם לבעלים וכהנים בחטאות ואשמות ובבכור וחזה ושוק של שלמי ישראל. וחגיגת יום טוב הראשון של פסח וכו', דהינו חגיגת חמשה עשר דב"ש סברי מן החולין וב"ה סברי אף מן המעשר, מפרש בגמרא בטופל ומביא פר גדול מביא מעות חולין שיעור להביא (שה) קטן מן החולין ומרבה עליהן מעות מרובות מן המעשר ומביא פר גדול שיאכל ממנו פעמים ושלש ביום ראשון שבכל אכילה ואכילה איכא קצת מן החולין אבל בחגיגת י"ד לא פליגי דחגיגת ארבעה עשר לאו דאורייתא ולדברי הכל שבאה כלה מן המעשר וכדי שיאכל הפסח בקינוח סעודה ש[ע]ל השבע היא באה ולאו חובה היא. ישראל יוצאין ידי חובתן וכו', כדפרישית ושמחת בחגך. אבל לא בעופות ולא במנחות, לפי שאין שמחה אלא בבשר בהמה.
<h2>דף ח:</h2>
מי שיש לו אוכלין, בני בית. מרובין, בני בית רבים. ונכסים מועטין, של חולין אבל יש לו נכסים מרובין ממעשר מביא מעות קצת מן החולין ומערב לתוכן הרבה ממעות של מעשר וקונה מהם פר גדול וליכא שום אכילה שלא יהיה בהן קצת מן החולין וממה שנשאר לו ממעות חולין יקנה מהם עולות עולת ראיה ועולת נדרים ונדבות אם יספיקו לו מעות, ואם יש לו אוכלין מועטין בני בית מועטין ונכסים של חולין מרובין מביא עולות מרובות מן החולין שלו ושלמים מועטין כדי שלא יצאו לבית הפסול להיותם נותר. זה וזה מועט, מחולין וממעשר. על זה נאמר, כלומר לא [יפחות] ממעה כסף ושתי כסף מן החולין.
<h2>דף ט.</h2>
מי שלא חג וכו', שלא הביא חגיגת חמשה עשר של חג לא נאמר על זה עבר יומו בטל קרבנו אלא יש לו תשלומין כל שבעה ואפילו שמיני של חג שהוא רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב אבל לענין תשלומין תשלומין דראשון הוא ונפקא לן מקרא דכתיב [ויקרא כ"ג] וחגתם אותו חג לה' שבעת ימים ולא בא הכתוב לחייב להביא חגיגה בכל יום ויום אלא להודיענו שיש לו תשלומין לחגיגת חמשה עשר כל שבעה, ויום שמיני של חג מרבינן ליה מדכתיב [שם] בחדש השביעי תחגו אותו אע"פ שיצאו כל שבעה ולא חג תחגו כל אותו חג הינו יום שמיני שגם הוא חג מקרי ולא חוצה לו דהא כתיב אותו [אותו] אתה חג ואי אתה חג חוצה לו.
והוליד ממנה ממזר, ומוקים לה בגמרא שבא על אחותו פנויה (כטעמו) [וטעמא] דהוליד אין לו תקנה אבל לא הוליד יש לו תקנה דהא אינה נאסרת לאי זה בעל שתרצה להנשא לו מכל שבטי ישראל ומשום כהן דנקרא[ת] זונה לא יקרא מעות דמה לה ולו הרי לא היתה מכירתו מי הוא ויש לה צידי צדדים רבים לנטות ימין ושמאל אבל באשת איש אע"פ שלא הוליד מקרי מעות לא יוכל לתקון שהרי נאסרת על בעלה עולמית ואם היא אינה מקפדת בכך שהרי היא נתרצ[ת]ה בכך מכל מקום לבעל הוא מזיק הזק גדול שיש לו לגרשה בעל כרחו.
יכול הוא שיחזיר ויתקן, שהרי לאו [ה]ניתק לעשה הוא דכתיב [ויקרא י"ט] לא תגזול וכתיב [שם ה'] והשיב את הגזילה.
ר' שמעון בן יוחאי אומר אין קורין וכו', מאי טעמא אין אומרים בקרו גמל בקרו חזיר אם אין בו מום שהרי פסולין הן לקרבן אפילו כשהן תמימים אלא בקרו טלה לפי [ש]כשהוא תמים הוא כשר להקרבה כך אם עם הארץ חוטא פעמים ושלש אז מואס התורה אין הקב"ה מדקדק עליו לפי שאינו יודע תועלתה והנאתה [אבל תלמיד חכם שיודע] שהיא משמחת הלב ומאירה את העינים והוא פורש ממנה (ו)על זה נאמר מעוות שהיה ישר ונתעוה לא יוכל לתקון מעותו.
<h2>דף י.</h2>
היתר נדרים פורחין באויר, התרת נדרים שאמרו (חכם) שחכם מתיר את הנדר אין שם רמז במקרא ואין על מה לסמוך אלא שכך מסור לחכמים בתורה שבעל פה, מפרש בגמרא רמז [במדבר ו'] איש כי יפליא לנדר נדר נזיר ובערכין כתיב [ויקרא כ"ז] כי יפליא נדר בערכך וגו' ולשון הפלאה הוא פירוש כתרגומו ולמה כתב הפלאה בשניהם שאין צריך דהא כתיב לנדר נדר נזיר אלא ללמדנו שיכול לפרשו שני פעמים אחת לאיסור כשאסר עליו החפץ מתחלה ואחת להיתר שחוזר ומפרש לפני החכם ואומר כך נדרתי ולדעת כך נדרתי והריני בא לידי כך ומתוך כך מתירין לו, ורמז אחר דאמר דוד [תהלים קי"ט] נשבעתי ואקיימה פשיטא שאם נשבע קיים אלא ש"מ שהיה יכול להתיר שבועתו אם רוצה וקאמר דוד אני נשבעתי התניתי על מנת שלא יהא לו היתר כגון על דעת רבים שאין לו התרה, אי נמי דכתיב [במדבר ל'] לא יחל דברו הוא אינו מוחל לעצמו אבל אחרים מוחלין לו הינו חכם שמתיר לו כשמתחרט בו.
הלכות שבת וכו', ומקשינן בגמרא אטו שבת מקרא מועט הוא מקרא מרובה הוא, ומשני שהלכות מרובות וכגון החופר גומא בשבת ואינו צריך לגומא אלא לעפרה לבנות ממנה בנין והוא פטור עליה וכגון זה רבים בתלמוד והינו טעם דפטור מפני שהוא מקלקל הבית ולדברי הכל פטור ויש מקרא מועט ללמוד ממנו פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה שהמלאכה שהוא עושה תהיה חשובה ואלו היתה מלאכת מחשבת כתובה בשבת מפורש היה הדבר אלא אינו כתוב אלא במשכן דכתיב ביה [שמות ל"ה] מלאכת מחשבת ולפי שסמך פרשת שבת ופרשת משכן בראש פרשת ויקהל אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת ממשכן.
<h2>דף י:</h2>
(חג) חגיגות, ומקשינן חגיגה מכתב כתיבה דכתיב [ויקרא כ"ג] וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים וכתיב [שם] בחדש השביעי תחגו אותו, ומשני אינו מפרש כל כך אם לא היתה קבלה הלכה למשה מסיני דהאי וחגותם יש לפרש לשון שמחה אלא ילפינן האי מדבר מדבר כתיב הכא [שמות ה'] ויחגו לי במדבר וכתיב [עמוס ה'] הזבחים ומנחה הגש[תם] לי במדבר מה מדבר דלהלן זבחים אף כאן זבחים והינו כהררין התלוין בשערה דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן אבל אם היו שניהם מדברי תורה במפורש היה כהרבה גזרות שוות שבתורה שאין משיבין עליהן אפילו יש להשיב כיון שהן מופנין משני צדדין או אפילו מצד אחד.
מעילות, ומקשינן בגמרא מכתב כתיב דכתיב [ויקרא ה'] כי תמעל מעל וחטאה בשגגה וגו', ומשני יש דברים במעילות דקימא לן שמעל ואינו מפורש טעמו כגון נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח שליח מעל ותמיהא לן שליח עניא מאי עבד דהא לא שינה מכל שאמר לו בעל הבית שאם אמר לו לקנות לו חלוק הרי קנה לו חלוק כאשר צוהו ואם כן אמאי מעל דהא תנן ברישא דמתניתין השליח שעשה שליחותו (השליח) [בעל הבית] מעל ואם כן אע"פ שנזכר בעל הבית שמשל הקדש היו המעות ונמצא שבעל הבית מזיד ולאו בר מעילה הוא השליח אמאי מעל שהרי שליח של בעל הבית הוא והוא לא היה יודע ששל הקדש הוא אבל מדמינן ליה למוציא מעות הקדש לחולין שאע"פ שאינו יודע ששל הקדש היו מעל הכא נמי ימעול השליח אע"פ שלא ידע ששל הקדש היו ולא דמי התם מידע ידיע דאיכא זוזי דהקדש בביתו והוה ליה לעיוני שלא יחליף הכיס של הקדש וכיון שלא נזהר הענישו הכתוב להביא קרבן אבל הכא גבי שליח מי הוה ידע הינו כהררין התלוין בשערה שאנו מדמין אותו למוציא מעות הקדש לחולין ואינו דומה.
<h2>דף יא.</h2>
הדינין והעבודות וכו', מקשינן בגמרא דינין מכתב כתיבי ולמה אמר יש להם על (מי) [מה] שיסמוכו, ומשני איכא חד מן הדינין שאין מפורש היטב אלא בגזירה שוה דתניא ר' אומר [שמות כ"א] ונתת נפש תחת נפש ממון שאע"פ שמתה האשה לא יהרג הרוצח דסבירא ליה לר' נתכון להרוג את זה והרג את זה פטור אלא משלם דמי האשה ליורשיה ודמי הולדות לבעל, אתה אומר ממון או אינו אלא נפש ממש כיון דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר שנתכונו להרוג את זה חייב מיתה אע"פ שלא נתכון לאשה לא איפשר דילפינן נתינה נתינה בגזירה שוה נאמר נתינה למעלה כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים ונאמר נתינה למטה ונתת נפש תחת נפש מה להלן ממון דהינו דמי ולדות אף למטה ממון שמשלם אף דמי האשה לבניה ודמי הולדות לבעל ואע"ג דבעל יורש את אשתו ה"מ קרקעותיה וממונה אבל היא גופה לא ירית שהרי כשחבל בה הוא עצמו משלם לה.
עבודות, מקשינן [בגמרא] מכתב כתיבן דכהן חייב לעשות ולא זר דכתיב [במדבר י"ח] והזר הקרב יומת, ומשני יש עבודה שצריכה כהן ואין מפורש כל כך וזו היא הולכת דם דלא כתיב בהו כהן כדתניא [ויקרא א'] והקריבו בני אהרן הכהנים זה קבלת הדם דהא בתר שחיטה קבלה היא ואי אפשר להולכה בלא קבלה שגם הקבלה צריכה כהן אע"פ שהשחיטה כשירה בזר דאם איתא שהקבלה לא צריכה כהן לישמעינן בקבלה שאינה צריכה כהן וכל שכן שחיטה אלא לאו ש"מ דהאי והקריבו קבלה היא וצריכה כהן ואפקיה לקבלה בלשון הולכה כדמצינו במקום אחר שלשון והקריב הולכה היא דכתיב [שם] והקריב הכהן את הכל המזבח ואמר מר זו הולכת איברים לכבש והם הכי נמי בהולכת הדם למזבח עבודה היא [וצריכה] כהן מדאפקה לקבלה בלשון הולכה לפיכך מדמינן הולכה לקבלה מה קבלה בעיא כהן אף הולכה בעיא כהונה דהא אי אפשר בלא קבלה אבל בלא הולכה [אפשר] דמהו דתימא דין הוא שקבלה בעינן כהונה דהא אי אפשר בלא קבלה אבל בלא הולכה אפשר כגון שישחוט סמוך למזבח וזורק מלמטה הדם לקרנות לכך צריך למילף מקבלה, ומהולכת איברים (נמי) למזבח ליכא (לימלף) [למילף] דצריך כהן דהתם אי אפשר בלא הולכת איברים למזבח אפילו היה שוחט בצד המזבח ומפשיט שם ומנתח שם אי אפשר לו שיזרקם על גבי המזבח מפני שהם כבדים וצריך להעלותם דרך הכבש על כרחו.
טהרות, מיכתב כתיבן דכתיב ורחץ את בשרו במים, ומתרץ יש טהרה שיש לה על (מי) [מה] שיסמוך ואינו מפורש לגמרי כגון שיעור מקוה דבעינן מ' סאה שאינו מפורש וילפינן לה מכל בשרו [ויקרא ט"ו] במים שכל גופו עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום שלש אמות ושיערו חכמים מ' סאה דתניא ורחץ את בשרו במים במי מקוה מדכתיב במים בפתח משמע הנודעים במקום אחר דכתיב [שם י"א] אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור (את כל בשרו).
טמאות, מכתב כתיבן, ומשני לכעדשה מן השרץ שאינה מפורשת בהדיא ויש לה [על] (מי) [מה שיסמוך] מקרא דתניא כל הנוגע בהן דכתיב בשרצים [ויקרא י"א] בהם יכול בכולן כלומר כל השרץ שלם אבל מקצתו לא מטמא ת"ל מהם אי מהם יכול במקצתן אפילו משהוא ת"ל בהם כלו הא כיצד יהיה שיגע במקצתו שיהא כלו ושיערו חכמים בכעדשה שכן החומט תחלת בריתו בכעדשה ר' יוסי אומר כזנב הלטאה שיש לה חיות קצת שמפרכסת לאחר שנחתכה ובכולו חשיב.
עריות, מכתב כתיבי לא צריכא לבתו מאנוסתו דלא כתיבא דבתו מאשתו כתיבא דכתיב [ויקרא י"ח] ערות אשה ובתה משמע בין שהבת ממנו בין מאיש אחר דבתו ממנה לא נפקא מכלל בתה והאי קרא מוקמינן לה ביבמות [צ"ז ע"א] בנישואין שמי שנשא אשה אסור לישא בתה דמקשינן תרי קראי אהדדי ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה משמע בת ברא ובת בר[ת]א דידך הוא דלא הא בת ברתא דידה דהינו מצד האשה גלי והא כתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקרב לגלות ערותה שארה הנה זמה היא ומתרצינן הא לא קשיא כאן מן האונסין כאן מן הנשואין האי קרא שאסור גם קרובה מצד האשה מוקמינן ליה בנשואין שמי שנשא אשה אסור לישא בתה בין משלו בין משל אחר וקרא דכתיב ערות בת בנך (את) [או] בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה דמשמע דלא אסרינן לאיש אלא הקרובה לו הבאה לו מצד עצמו ולא הקורבא הבאה מצד אשתו מוקים לה התם באונסין שאם אנס אשה מותר לישא בתה שיש לה מעלמא אבל בת בתו שנולדה מן (האנוסין) [האונסין] אסירא ליה, בת בתו מן האונסין שמענו אבל בתו שנולדה מן האונסין עצמן עדיין לא שמענו ואם תאמר קל וחומר על בת בתו מן האונסין ענש על בתו לא כל שכן אמרת אין (ענושין) [עונשין] מן הדין, מנין אמר רבא א"ר יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה כתיב הנה בפסוק של נשואין שארה הנה זמה היא וכתיב הנה בפסוק של אונסין מה בנשואין מזכיר שלשה דורות בתו ובת בנו ובת בתו אף באונסין עשה בתו כבת בנו ובת בתו, אזהרה שמענו לשלשתן בין באונסין בין בנשואין עונש מנין, אתיא זמה זמה נאמר זמה בפסוק של חמותו בקדושים תהיו [שם כ'] איש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא (באיש ישראל) [באש ישרפו] אותו ואת[הן] ונאמר זמה בפסוק של נשואין שארה הנה זמה היא מה להלן בחמותו שריפה אף באשה ובתה שריפה, והדר ילפינן פסוק של אונסין מפסוק של נשואין בגזירה שוה של הנה הנה.
<h2>דף יא:</h2>
והן הן גופי תורה, ומקשי בגמרא הני דינין וכל הפסקא שלו הן גופי תורה אבל שאר בבות הראשונות אינן גופי תורה, ומשני תני הכי הן והן גופי תורה הן הפסקות הראשונות שהן (כסדרין) [כהררין] התלוין בשערה והן הנך של דינין שיש להם על (מי) [מה] שיסמוכו כלן גופי תורה ואין להרהר אחריהן שכלן ניתנו מרועה אחד יתברך שמו לעולמי עד.
אין דורשין בעריות בשלשה, בגמרא מתרץ כל הביתי"ם של זו המשנה ללמדי"ן משום דקשיא ליה היכי קתני ולא במרכבה ביחיד כלומר בפני עצמו והדר תני אלא א"כ היה חכם מבין מדעתו אלא להכי מתרץ שפיר ולא במרכבה ליחיד אפילו לתלמיד יחיד אלא אם הוא חכם יבין מעצמו והכי פירושא אין דורשין בסתרי עריות כגון בתו מאנוסתו ואם חמיו ואם חמותו דנפקי בסנהדרין [ע"ה ע"א] מדרשא לשלשה חוץ מן הדורש מאי טעמא סברא הוא בתרי כי יתבי קמיה רביה וחד נושא ונותן עם רבו והשני מסכית אזנו לשמע דבריהם ולא יבא לטעות אבל כשהן שלשה האחד נושא ונותן עם רבו והשנים נושאין ונותנין זה עם זה ואינם שומעים כל מה שאוסר הרב ומראה פנים לתלמידו הנושא ונותן עמו ואתו השנים ושרו איסורא ולפי שחמדת עריות יש בלב האדם בין שיראנה בין שלא יראנה יהפך אחר ההיתר מה שאין כן בגזל שאע"פ שגזל נפשו של אדם חומדת אותו לא דמו להדדי גזל כשרואה אותו נפיש יצריה שלא בפניו לא נפיש יצריה להכי לא מני במתניתין גזל.
ולא במעשה בראשית לשנים, חוץ מן הדורש לפי שהוא עמוק מאד מאד חישינן שמא יסמוך האחד בחבירו כמנהג שני תלמידים שסומך על הגדול ממנו גם הרב הדורש סובר שיודע השיני כשרואה שהאחד יודע מה שהוא דרש להם ואתי למיטעי בדבר ונח לו שלא נברא משנברא.
ולא במעשה מרכבה ליחיד, תלמיד אחד אפילו לתלמיד אחד שמא יביאנו התלמיד לשאול ולדרוש ושמא כשישיבנו ולא יבין התלמיד ואוי לנפשו.
וכל המסתכל בד' דברים אלו, דמפרש ואזיל. מה למעלה, מהרקיע שעל ראשי החיות. ומה למטה, מן הקרקע. ומה לפנים, חוץ למחיצת הרקיע במזרח. ומה לאחור, במערב, ובגמרא מפרש ומה לפנים מה היה העולם קודם שנברא ומה לאחור לאחר שיכלה העולם שאין לשאול אלא למן היום שנברא אדם הראשון, משל למלך שבנה פלטרין במקום אשפה אינו רוצה שיזכרו מקום האשפה ולא הריסת הבנין [כ]שישוב לאשפה.
וכל שלא חס על כבוד קונו, מפרש בגמרא זה המסתכל בקשת דכתיב [יחזקאל א'] כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה', וחד אמר (את) [זה] העובר עבירה בסתר שסובר וחושב שאין העין שולטת בו וכתיב [ישעיה ו'] מלא כל הארץ כבודו וכתיב [תהלים צ"ד] הנוטע אזן הלא ישמע אם (ה)יוצר עין הלא יביט.
<h2>דף טז.</h2>
יוסף בן יועזר אומר שלא לסמוך, שלא לסמוך ביום טוב אע"ג דסמיכה בבעלי חיים אינה אלא משום שבות משום דמשתמש בבעלי חיים ודמי ל[ר]כיבה ותנן [ביצה ל"ו ע"ב] אין רוכבין על גבי בהמה גזירה שמא יחתוך זמורה אפילו הכי לא אתי מצות עשה דסמיכה ודחי שבות דרבנן אלא הרי הוא כאותן שאר דברים שהעמידו רבנן במקום עשה דסבירא ליה ליוסף בן יועזר דלא בעי תכף לסמיכה שחיטה ואם כן הוא הוה ליה למעבד לפני יום טוב, ומאן דסבירא ליה דשרי לסמוך ביום טוב משום דבעינן תכף לסמיכה שחיטה ולא הוה ליה אפשר לעשותה מערב יום טוב וכיון שהותרו לשלמי שמחה להקריבן ביום טוב הכי נמי הותרה הסמיכה שהיא משום שבות ואע"פ שהיא סמיכה בעינן כל כחו נמצא שהוא משתמש בבעלי חיים ואע"ג דסבירא לן דצדדין מותרין הינו מקום שאין דרך המשוי לעמוד עליו אפילו הכי אסור לסמוך בראש הבהמה דכל דלהדי גברא דזהו הראש לגובה גב הבהמה כגב הבהמה דמי אבל בשיפוע צידי הבהמה נקרא ולמאן דשרי צדדין שרי אפילו כנגד מקום שדרך העולם לשאת בו משוי ולמאן דשרי צידי צדדין ולא צדדין לא שרי אלא כנגד שיפוע הצואר.
הלל ומנחם לא נחלקו, שמנחם מסכים היה עם הלל וכשיצא מנחם לעבודת המלך ופירש מלעסוק בתורה נכנס שמאי והיה אב ב"ד במקומו וחלק עם [הלל] בסמיכה וכל אלו הזוגות הנזכרין כלם היו דור אחר דור הראשונים שהוזכרו ראשון בכל זוג בשלשה מהן שאמרו שלא לסמוך ובשנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך כלם הנזכרים ראשונה היו נשיאים ובני מחלקותם אבות ב"ד ולפיכך היפך בשני הזוגות שהקדים המתירים סמיכה ואיחר האוסרים לפי שחלק כבוד לנשיאים להקדימם.
<h2>דף יז.</h2>
בית שמאי אומרים מביאין שלמים ביום טוב, לפי שהן אכילת הדיוט. ואין סומכין עליהן, משום שבות כדאמרינן אלא סומך עליהם מערב יום טוב דלא בעינן סמוך לסמיכה שחיטה. אבל לא מביאין עולות באותן שיכול להביאן למחר כגון עולת ראיה דכתיב [שמות י"ב] (בהו) [הוא] לבדו יעשה לכם ולא לגבוה. ובית הלל שרו להביא עולות שלא תהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם ולכם לא אתא אלא למעט לגוים ולכלבים, ושרו לסמוך דסבירא להו דתכף לסמיכה שחיטה.
עצרת שחל להיות בערב שבת בית שמאי אומרים יום טבוח, של קרבנות כגון עולות של ראייה לאחר השבת לפי שאין קריבין לא ביום טוב ולא ביום שבת ואפילו עצרת שאינה אלא יום אחד יש לה תשלומין כל שבעה דכתיב [דברים ט"ז] בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מקיש חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה אף עצרת יש לו תשלומין כל שבעה. וב"ה אומרים אין לה יום טבוח, כלומר אינה צריכה יום טבוח אחר השבת דביום טוב עצמו יכול להקריב כדאמרינן לעיל מביאין שלמים ועולות אבל לעולם מודו ב"ה דיש לו תשלומין שבעה. ומודים כשחל עצרת בשבת וכו', אפילו בית הלל מודו דלא דחי שבת ומקריבין עולות ביום ראשון דהא יש לה תשלומין שבעה. ואין, באותו יום טבוח שהוא אחר השבת אין כהן גדול מתלבש בכלים נאים שיש ללובשן בביתו וכשיוצא בשוק לפי שלא יטעו הצדוקין שאנו מודים לדבריהם שאומרים שלעולם עצרת לאחר השבת ומותרין בהספד ותענית.
<h2>דף יח:</h2>
נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה, ודי להם בנטילה דכלי שאין לשם אלא רביעית ומירי באכילה דנהמא [לענין] חולין דבאכילת פירי לא צריך נטילת ידים כדאמר מר הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. ולקודש מטבילין, אבל לאכול שלמים או חטאת ואשם לכהנים (שמעלה) [יש מעלה] להטביל את הידים במ' סאה ואע"פ שאינו אלא סתם ידים דלא (יגעו) [נגעו] בטומאה דאוריתא המטמאה את כל הגוף. ולחטאת, ליגע במי חטאת מים (המוקדשים) [המקודשים] באפר פרה אדומה להזות מהן על טמאי מתים יש מעלה יתירה שאם נטמא ידו באחד מן הדברים המטמאין את הידים ולא את הגוף כגון ולד הטומאה וכגון ספר וכל טמא[ות] שמדברי סופרים. (נמצא) [נטמא] גופו, כלומר כל גופו צריך טבילה וכל אלו המעלות שזה גבוה מזה מדברי סופרים הם והאי דנקט להו הכא גבי הלכות מועד לפי שיש בסופן הלכות רגל שעמי הארץ חשובין כטהורים ברגל מה שאין כן בשאר ימות השנה בסוף חומר בקדש [כ"ו ע"א]. טבל לחולין הוחזק לחולין, ועוד מעלה זו הטובל לאכל חולין והוחזק לחולין נתכון לטבול לשם חולין. אסור למעשר, שיני הנאכל בירושלים דלמעשר צריך כונה והוא הדין שלא היה צריך כונה לחולין דהרי מוכחינן בגמרא דתניא אחד הנוטל ואחד המטביל בין נתכוין בין שלא נתכוין (דינו) [ידיו] טהורות אבל ריבותא נקט שאע"פ שנתכון בטבילה זו לחולין לא מהני כונתו למעשר. טבל למעשר והוחזק למעשר, שנתכון לשם מעשר אפילו הכי (אפי') [אסור] בתרומה. טבל לתרומה והוחזק לתרומה אסור לאכול קדש שצריך שיתכון בשעת טבילה לשם קדש. הוחזק לקדש אפילו הכי פסול לחטאת. טבל לחמור, לשם חטאת ולא נתכון לקדש ולתרומה טהור לתרומה ולקודש. טבל, סתם. ולא הוחזק, אי לשם חולין או לשם מעשר. כאילו לא טבל, כאלו לא טבל למעשר ולתרומה אבל טבל לחולין דחולין לא בעי כונה.
בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, מדרס אב הטומאה לטמא אדם וכלים במדרס הזב שמטמא אדם כדכתיב [ויקרא ט"ו] וכל אשר יגע במשכבה יכבס בגדיו. לפרושין, לאוכלי חוליהן בטהרה. ובגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה, כהנים וכל אלו מעלות מדברי סופרים שאמרו אין שמירת טהרתן של אלו שמירה חשובה אצל אילו כאלו לא שמרום גזרו בה בבגדיהם שמא ישבה עליהן אשתו נדה והרי הן מדרס הנדה. יוסף בן יועזר, חסיד שבכהונה היה ואע"פ [כן] היתה מטפחתו מדרס לקדוש. מטפחתו, טליתו. יוחנן בן גודגדא היה אוכל כל השנה חולין על טהרת הקודש, כל ימיו נהג בכך. והיתה מטפחתו מדרס לחטאת, מדקאמר לחטאת ולא אמר לקדש ש"מ דחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו ואית בהו רביעי. ובגמרא פריך תנן טבל לחולין הוחזק לחולין ואסור למעשר ש"מ הא מני רבנן היא דמחמרי במעשר טפי מבחולין כדתנן כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא את הקודש ופוסל את התרומה ומותר לחולין ולמעשר דברי ר' מאיר וחכמים אוסרים במעשר אימא סיפא בגדי עם הארץ מדרס לפרושין בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה ולא קאמר מדרס לאוכלי מעשר מכלל שמעשר וחולין כי הדדי נינהו ש"מ כר' מאיר סבירא ליה, ומתרץ דלעולם רבנן היא דאיכא מעלה למעשר על חולין וחסורי מחסרא דמתניתין בסופא חמש מעלות דבגדי עם הארץ מדרס לפרושים ובגדי פרושים מדרס לאוכלי מעשר ובגדי אוכלי מעשר מדרס לאוכלי תרומה ובגדי אוכלי תרומה לקודש ובגדי אוכלי קדש או חולין על טהרת הקדש מדרס לחטאת.
בגדי אוכל[י] תרומה, (היו) כהנים [היו] נחשבין כמדרס לטמא אדם וכלים שהמדרס הוי אב הטומאה והאדם הנוגע בו הוי ראשון לעשות שיני ושלישי ורביעי בקדש שאינה חשובה שמירתן לכלים וחישינן שמא הניחו לישב עליהן אשתו נדה.
<h2>דף כ:</h2>
חומר בקודש מבתרומה וכו', שמטבילין כלי בתוך כלי במקוה של מ' סאה להשתמש בו תרומה אבל לא תועיל טבילה זו להשתמש בו קדש, ומפרש בגמרא שני טעמים מהאי טעמא גזרו לקדש מפני שכבידו של כלי חוצץ שיש לחוש שמא יכבד הכלי הפנימי על החצון ולא יוכל המים להכנס בין זה לזה ולא סלקא טבילה לזה ולזה ולהאי טעמא ליכא לשוויי חילוק בין כשהחיצון טהור בין כשהחיצון טמא דבשניהם אסור לקדש משום חציצה, והשני שמא יטביל בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד וההיא טבילה לאו כלום היא שהרי המים הנכנסין לתוך הכלי אינן מחוברים למי מקוה בפחות מנקב שיש לו שתי אצבעות חוזרות סביב דהינו שתי אצבעות על שתי אצבעות ועוד משהו שאין דבר מתהפך בנקב בכל צדדיו אם היה הדבר ההוא והנקב שוין וכיון שכן הוא נמצא שלא נטבל הכלי הפנימי אלא באותו מיעוט מים שבכלי ולהאי טעמא צריך שיהיה החיצון טהור אבל אם היה החיצון טמא אם יטבילו בו מחטין וצינורות טהורים גם הם לקודש דמגו דסלקא טבילה לחיצון אף לקודש אע"פ שאין בפיו כשפופרת הנוד כטומאתו כן טהרתו סלקא נמי טבילה לכלים קטנים שבתוכו וכו', וקא פריך בגמרא אי הכי מהאי טעמא נמי... לענין תרומה, ומתרץ בתרומה ליכא למיגזר דאי חבר הוא זה המפריש תרומה מיזהר זהיר ביה ואי עם הארץ הוא הא לא מקבלין תרומה מעם הארץ שהרי בחזקת טמאה היא מפני שאר טמאות אבל קדשים אי אפשר דלא מקבלינן מיניה היין לנסכים ושמן וסולת למנחות שאם אי אתה מקבל ממנו יהיה כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו אבל בתרומה לא ידע(ה) דמצי יהיב לכהן עם הארץ חבריה.
אחורים ותוך ובית הצביטה לתרומה, כלומר (ד)שאנו אומרים בכלי אחד שחלוק אחוריו מתוכו ומבית הצביטה כלומר שאם נטמא אחוריו לא נטמא תוכו ובית צביטתו שאנו חושבין אותם כשני כלים ה"מ לענין תרומה אבל לענין קדש נטמא אחוריו [ו]נטמא תוכו ובית צביטתו ואפילו לענין תרומה דמקילינן ה"מ בטומאה דרבנן וכי היכי דלא נשרוף עליהו תרומה וקדשים עבדו רבנן הכירא בענין תרומה דלא מחמרינן כולי האי, ובבריתא תני בהדיא שאם נטמא מתוכו נטמא כולו אחוריו ובית צביטתו. ובית הצביטה מפרש בגמרא מקום (שצבעו) [שצובטו] שהוא אוחז בו ומושיטו לאחרים מלשון [רות ב'] ויצבט לה קלי, אי נמי מקום שנקיי הדעת (שותנו) [שותין] בו אסטניסין, אחוריו כמין כלי זכוכית שיש להם בית קיבול בקרקעית הכלי ואפילו בכלי חרס שאין מקבלין טומאה מגביהן מטמאין מאחוריהן כגון זה שפרשנו.
הנושא את המדרס, והוא מנעל של זב. נושא את התרומה, בתוך חבית של חרס שאינה מיטמאה מגבה ולא חישינן שמא יגע באויר החבית במנעל שבידו אבל לענין קדשים חישינן, ומפרש בגמרא דמעשה הוה בקדשים ונפסדו הקדשים בענין זה וכפי שהיה המעשה בקדשים ולא גזרו בתרומה ומספקא בגמרא אם גזרו גם על מנעל טהור משום דאתי לאיחלופי בטמא.
ולא כמדת הקדש מדת התרומה, ולא כמדת טבילת כלי הקדש טבילת כלי התרומה שאפילו בדברים שאינן חוצצין מחמרינן בקדש שחוצץ בכלים שרוצין להשתמש בהן קדש שבקדש אם יש בגד טמא או (מפס) [מפה] (ובאלה טבילו) [ובא להטבילו] אם יש קשור כנף המפה צריך להתיר את קשירתו משום דדמי לחציצה. ומנגיב, שאם היה לח זה הבגד או המפה צריך לנגב אותו בשמש קודם שיטבילו כדי שיכנסו שם המים בטהרה שדרך כל הבגד שהוא מתעבה בעוד שהוא לח מה שאין כן בתרומה שבתרומה אם היה צריך לו שיקשרנו היה קושר כנפי הבגד זה עם זה ולא מיקרי חציצה כדאמרינן גבי שערו [סוכה ו' ע"א] שער אחד אם יקשרנו חוצץ שלש אינן חוצצין שתים איני יודע וכל שכן בכנפי הבגד שאין אדם יכול להדקו ונכנסין בו המים בהדיא וכל שכן שאין צריך ל(ה)נגבו שהרי אפילו דם וחלב (כ)שהן חוצצין כשהן יבישין לחין אינן חוצצין כל שכן שאר משקין שאין חוצצין אפילו כשהן יבישין כגון יין ומים שאין צריך לנגבן ואע"ג דתנא [ב]משנה מטבילין כלי בתוך כלי לתרומה אבל לא לקודש לדברי המפרש משום חציצה איצטריך הא למיתני אע"ג דמקילינן בטבילת כלי בתוך כלי לענין תרומה משום דמיא מקפו ליה למנא אבל קשר דמיא אהדוקי מהדקי קשרא אימא אפילו לתרומה טמא קמ"ל דלתרומה קושרין לכתחלה.
כלים הנגמרין בטהרה, כלומר שגמרם חבר ונזהר סמוך לגמירתם [ו]לא (נזהר ו)הניח עם הארץ ליגע בו ולענין קודש חישינן שמא נפלה עליהם (ניצוצא) [צינורא] של רוק מעם הארץ ובשעה שנגמרה עדין לחה היא אבל לתרומה לא חישינן ובגמרא מפרש שלא הצריכום אף לקודש אלא טבילה אבל הערב השמש לא בעי.
והכלי מצרף את כל מה שבתוכו, שאם [יש] בו אוכלין חתיכות חתיכות הרבה בכלי אחד ונגע טמא באחד מהן הכלי מצרפן להיות כלן כחתיכה אחת וניטמאו כלן אבל לתרומה אותה שנגע בה הויא ראשון והנוגעת בה שנייה והנוגעת בה שלישית והשאר טהור לגמרי שאין שלישי עושה רביעי בתרומה.
והרביעי בקדש פסול, דשלישי בקדש מן התורה דכתיב [ויקרא י"א] וכלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא נמצא שהכלי ראשון והאוכלין שבתוכו שניים וקאמר קרא בשר קדש שיגע לכל מידי דאיקרי טמא לא יאכל נמצא שהבשר הוא שלישי ורביעי חזינן מקל וחומר ממחוסר כפורים ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה כדאמרינן [יבמות ע"ד ע"ב] טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים פסול בקדשים כדאמרינן שלישי שפסול בתרומה דין הוא שיעשה רביעי בקדש אבל בתרומה ליכא (שלישי שיני) [רביעי] שהשלישי בתרומה מקל וחומר מטבול יום מה טבול יום שמותר בחולין פסול בתרומה שיני שפסול בחולין דין הוא שיעשה שלישי בתרומה.
ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה, אם נטמאה באחת מן הטמאות דרבנן שאין מטמאין הגוף אלא הידים כגון ספר ומשקין חברתה טהורה יד השניה טהורה. ובקודש מטביל, במ' סאה את שתיהן. שהיד מטמאה את חברתה לקודש, ובגמרא דייק למה לי למהדר למתנא הא, ומתרץ לאיתויי יד חברו כלומר שאם בעוד שיד של ראובן נוגעת למשקין אם יד שמעון נוגעת ליד ראובן גם יד שמעון טמאה אבל שלא בחיבורין לא שלאחר שפרשה מן המשקין יגע בה יד שמעון לא פסלינן לה כלל ואפילו ביד שנייה של ראובן עצמו לא הויא טמאה אלא בחיבורין כדפרישית.
אוכלין אוכלין נגובין וכו', כלומר שלא הוכשר מעולם משעה שנתלשו בידים מסואבות. אבל לא לקדש, דחיבת הקדש מכשרא להו ומשוי להו מוכשרין, ובבריתא תני וכי יש נגובה לקודש והלא חיבת [ה]קדש מכשרתן אלא הכי פירושה אם תחב לו חברו אוכלין של הקדש ובקש (ראבון) [ראובן) לתחב בתוך פיו כגון צנון או בצל נגובין לאוכלן עמהן לקדש גזרו רבנן שמא יגע בידו באוכלי קדשי[ם] אבל בתרומה לא גזרו רבנן.
<h2>דף כא.</h2>
האונן, כגון שלא נטמא על מתו וכגון (שנטמא) [שמת] ביום ראשון והלילה ליל יום שיני אסור מדרבנן (י"ב) וביום שיני שהוא מותר לאכל קדשים הצריכוהו רבנן טבילה כיון דעד השתא הוה אסור למיכל קדשים. וכן מחוסר כפורים שאסור לאכל בקדשים מדכתיב [ויקרא י"ב] וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל דעד השתא טמאה הצריכוה רבנן טבילה אסור למיכל קדשים אע"פ שטבלה בערב אבל לא הצריכום הערב השמש דילפינן מיניה וביה כי היכי שהתורה התיר[ת]הו בחצי היום גם רבנן התירוהו בחצי היום ואונן לא למדוהו ממחוסר כפורים כדכת[בי]נן לעיל [פסחים צ"א ע"ב] האונן טובל ואוכל פסחו לערב משום דכתיב [שם י'] הן היום וגו' דמשמע שכל היום אסור. עד כאן אחת עשרה מעלות לקדש על התרומה.
<h2>דף כד:</h2>
חומר בתרומה מבקדש וכו' שביהודה נאמנין על טהרת יין, לנסכים. ושמן, למנחות אם הקדישוהו למזבח כל ימות השנה, ולתרומה אין נאמנין אלא בשעת גיתות והבדים לפי[כך] עברו הגיתות והבדים והביאו לו חבית של יין של תרומה לכהן חבר שלא יקבלנה ממנו ואם יש לו דעת לאותו עם הארץ יניח חבית זו לגת הבאה ומגו דמהימן על החדש מהימן נמי אישן. ואם יאמר, עם הארץ. הפרשתי לתוכה רביעית קדש, לצורך נסכים. נאמן עליה כל השנה דמגו דמהימן אקודש מהימן נמי אתרומה.
כדי יין וכדי שמן המדומעות, כלומר מדומעות לקדש כגון שטיהר טבלו ליטול ממנו נסכים, נאמנין, על הקנקנים דמגו דנאמן אקדש מהימן נמי אקנקנים שגנ[א]י יהיה לקדש שיהיו קנקנים שעולה מהן בחזקת טומאה והוא טהור, ואפילו הכי אין נאמנין על זה אלא בשעת הגיתות והבדים או קודם לגיתות שבעים יום לפי שדרך בני העולם לעסוק בעניני כלי היין והשמן שבעים יום קודם זמן הגתות ליין ולבדים לשמן, ואע"ג דתנן לעיל אם אמר הפרשתי לתוכה רביעית הקדש נאמן כל השנה איין והחבית, לא דמי דהתם מיירי שהפריש לגמרי רביעית קדש אבל הכא מיירי שעדיין לא הפריש אלא כונתו היתה לכך ומצי למיהדר מכונתו לפיכך לא מהימני אלא בשעת הגתות והבדים וקודם לגתות שבעים יום בעוד שהם מלאים מדומעות ליטול ממנו נסכים, ולענין תרומה שנאמנין בשעת הגיתות והבדים לא מהימנינן ליה אקנקנים של עם הארץ אלא צריך שיערה בהן חבר את היין לתוך חבית שלו לפי שמחמת הפסד כהנים חברים התירו זה שהיו מפסידים רוב תרומות ישראל ועל התרומות האמינום ולא האמינום על הכלים ואין (כ)זה [כ]קדשים שנחזיק הכלי טמא והמשקין טהורין שהרי תרומה אינו דבר שקרב לגבי מזבח ולא חשו לגנאי כהנים כמו שחשו בגנאי הקדש שכיון (שאין) [ש]מחזיקין היין בטהור נחזיק הכלים בטהרה ואין צריך לערות מהן הקדש אלא יעמד בו כל השנה אבל לאחר שעירן ועמדו בבית עם הארץ שעה אחת בלא שימור אע"פ (שאין) [ש]מכירין שאותן הקנקנים הם שהיו בתוכו הקדש אינם טהורים (א)לא בשאר ימות השנה ולא אפילו בשעת הגתות והבדים והטעם שהאמינו עמי הארץ כל השנה על הקדש ולא האמינום על התרומה כדתנן א"ר יוסי מפני מה אמרו על טהרת יין ושמן כל השנה כדי שלא יהא כל אחד ואחד מעמי הארץ בונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו שאם לא נרצה לקבל מהם יין לנסכיהם ושמן למנחותיהן (ד)הויא להו [ע]ל חכמים איבה אבל בעבור תרומה לא הויא להו איבה שאם הכהנים החברים לא ירצו לקבל מהם (לא) יחשו עמי הארץ על כך שהרי כהנים עמי הארץ יקבלו מהם ברצון אבל בקדש אם במקדש לא יקבלו מהם [הויא להו איבה], והאי (ל)קודם לגיתות ולבדים שבעים יום דקתני אקנקנים המדומעות ליטול ממנו נסכים קאי וכיון דאורחיה (דארישא) [דאינש] למטרח לטהר כליו שבעים יום מקילינן להאמינם אקנקנים כיון דמלאים הם ודעתיה ליטול ממנו נסכים אבל אם היו ריקנים אפילו עירה מתוכן קודש גמור לא היו נאמנים על הקנקנים אבל אם היו מלאים תרומה לא היו נאמנים עליהן אפילו בשעת הגתות והבדים וכל שכן שבעים יום קודם וצריך שיערם מיד לכלי הכהן חבר שהן טהורין אבל לאחר הגתות והבדים אין נאמנין לא על הקנקנים ולא על התרומה ואם לא גמר זיתיו בשעה שכל העולם גמרוהו ישייר קופה אחת מן הזיתים ולא יעשם הוא בעצמו אלא ימתין עד שיגיע לו כהן חבר ויעשנו בפני כהן בטהרה או כהן או עם הארץ כשיטהר על פי כהן.
<h2>דף כה:</h2>
מן המודיעים ולפנים, מודיעים כרך גדול רחוק מירושלם ט"ו מילין כדאמרינן בפסחים [צ"ג ע"ב] לענין דרך רחוקה. ממנו ולפנים, לצד ירושלם. נאמנין, הקדרים אע"פ שהן עמי הארץ ליקח מהן כלי חרש כגון הקדרות וכוסות וקיטוניות שאי אפשר בלא הם ובירושלם אין עושין כבשונות מפני העשן לא לסיד ולא לקדרות לפיכך (לא) האמינום שלא לגזור עליהם לפי שאין גוזרין על הצבור גזירה שאינן יכולין לעמוד בה. כיצד וכו' הוא הקדר, עצמו שהביאם הוא לבדו האמינו[הו] חכמים אבל אם מסרם לעם הארץ קדר היושב במודיעים או לפנים לא האמינוהו, וכן הקדרות של קדר אחד שיושב במודיעים, ולאותן שטרחו עצמן להביאן מרחוק שלשים מיל או יותר התירו שהם רבים ושלא יהא מכשילן לעתיד לבא אבל לאותן של מודיעים שלא טרחו בדבר לא התירו וימכרום לעמי הארץ חביריהם ולא לפרושים החברים. וכן הלוקחין, אותן חברים הלוקחין שהביאום להם לברר נאמן הקדר אצלם ולא אצל לוקחין אחרים לפי שלא יערב קדרות בני העיר מודיעים או של עמי ארץ אחרים עם אותן שהביא הוא. יצא, מן המודיעים לשוב לאחוריו אינו נאמן. ויש לפרש הוא הקדר אע"פ שהוא הקדר ואותן קדרות עצמן והן הלוקחין שלקחו ממנו לפנים מן המודיעים אפילו הכי יצא מן המודיעים לא שרינן להו ליקח עוד ממנו, וכל זה שהתירו מן המודיעים ולפנים בכלי חרס דוקא בדקין שהן צריכין הרבה לכהנים שבמקדש אבל בגסין אין נאמנין אלא בירושלם לבדה אבל לא בט"ו מילין חוץ לירושלם, וב(ו)דקין נמי דוקא לענין קדשים האמינום שאין זמן אכילתם ארוך וכתיב [ויקרא ו'] וכלי חרס אשר וגו' והיו צריכין להן מאד מאד ולא היו מספיקין להם קדרים חברים שבכל ארץ ישראל אבל לענין תרומה לא האמינום וכל כהן חבר יקנה מכהן המקדר חבר ואם לא ימצא היום ימתין עד חודש לפי שאין זמנו בהול ובגסים נמי שנאמנים בירושלם לבדם ולא חוץ לירושלם אפילו פסיעה אחת דוקא לענין קדש אבל לענין תרומה אפילו בירושלם אין נאמנין מהאי טעמא (שאם) [שאין] זמנם בהול [ואין] נאמנין בכל מקום וימתינו עד שימצא קדר חבר מה שאין כן בקדש ולפי שאין עושין כבשונות בירושלם התירו הגסין ולא חיישינן למגע עם הארץ שנוגע בו ואפילו היה מלא משקין או שהיה טלית עם הארץ בתוך הכלי אע"פ שהכל טמא מדרבנן לא [גזרינן] על הכלים (אלא) כדפרישית שאין צבור יכולין לעמוד בה.
<h2>דף כו.</h2>
הגבאין שנכנסו לתוך הבית, גבאין ישראל למלך גוי לגבות מיד ישראל גולגוליות ומסין וארנוניות שנכנסו לתוך הבית לעבוט עבוטו והן עמי הארץ ונכנסין לבית הבד אם יאמר לא נגעתי בכלי הבית כלום אלא חפץ פלוני שהוצאתי נאמנין לענין קדש ולא לענין תרומה. וכן הגנבים, שגנבו כלי חבר והחזירום נאמנין לומר לא נגעתי בתוכו אלא מגבו שאין מקבל טומאה, ובגמרא מפרש דהא מילתא דגבאין דנאמנין והוא דליכא גוי בהדיהו אבל איכא גוי בהדיהו אימת מלכות עליהם ולא מהימני ובודאי נגעו בכלן, והאי דגנבים נמי דנאמנין דוקא שהחזירום מעצמן כלומר בתשובה דלא משקרי אבל מחמת יראה אין נאמנין. ובירושלם נאמנין על הקדש, כדפרישית בכלי חרס הגסין שאין צריכין כל כך אלא לכלי היין שבמקדש או לאוכלי שלמים שבירושלים מה שאין כן בתרומה כדפרישית לעיל והכי מפרש בבריתא בגסין ורישא תנא בדקין וסופא בגסין ודוקא בכולהו בקדש אבל לא בתרומה. ובשעת הרגל נאמנין אף על התרומה, דבשעת הרגל כל עמי הארץ נעשין כחברין דאמר קרא כל ישראל כאיש אחד חברים הכתוב עשאן לכלן חברים. ויש להקשות מאי טעמא (מפסיד) [מפסיק] התנא ותני הא דגבאין וגנבין בין משנה דכלי חרס הדקין ובין האי דתנא בירושלם נאמנין על הקדש דמפרשינן ליה בכלי חרס הגסין ולפי גירסת הירושלמי משמע דהאי ובירושלם נאמנין וכו' נגרר ונמשך עם הא דגבאין דמקשי התם תנן הגבאין שנכנסו לתוך הבית טמא ואם יש גוי עמהן נאמנין לומר לא נכנס[נו] ואין נאמנין לומר (לא) נכנסנו ולא נגענו ובמתני' קתני דנאמנין לומר לא נגענו ואפילו יש עמהן גוי, מיירי דאין עדים בדבר שנכנסו בבית ולא ידעינן אלא מפיהם והפה שאסר הוא הפה שהתיר ואפילו הכי בירושלם נאמנין ואפילו במקום שיש שם [עדים] שנכנסו שם מה שאין כן בשאר מקומות דכיון שיש עמהן גוי משום אימת מלכות אי אפשר שלא נגעו וכיון דלא ידעינן אפומיהו לא מהימנינן להו.
הפותח את חביתו וכו', חבר שפתח את חביתו למכור יין בירושלם ברגל וכל הבא ליקח ממשמש ונוגע בכלי היין וכיון (ויש) [שיש] עמהן כמה עמי הארץ שבאין ליקח ממנו ואם לא יגמור כל הכלי מלמכור בתוך הרגל אסור לגומרו לחברים אחר הרגל שאע"פ שברגל הן טהורין כלן כדמתרגמינן הקרא דויאסוף כו' לא שטהרתן טהרה אלא שבשעת הרגל כלן חברין אבל (לא) לאחר הרגל טמא מגען למפרע כדאמרינן במתניתין מטבילין כל כלים שבעזרה מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל. ר' יהודה אומר יגמור, כדאמרינן במסכת ביצה [י"א ע"ב] דשלשה דברים הם שהתירו סופן משום תחלתן וזה כמותן שאם אתה אומר לא יגמור אף הוא לא יתחיל ואין מזון מצוי לעולי רגלים.
משעבר הרגל מעבירין על טהרת העזרה וכו', מעבירין את הכלים למקומם להטבילם ולטהר העזרה מטומאת עמי הארץ שנגעו בהן ברגל אע"פ שעשאן הכתוב חברים לא מפני שטהורים הם הילכך לאחר הרגל מגען טמא למפרע. עבר הרגל ביום הששי, שהוא ערב שבת לא היו מעבירין באותו היום. מפני כבוד השבת, שהיו כהנים טרודין להתעסק כל איש ואיש בביתו בצרכי שבת. ר' יוסי אומר אף לא ליום חמישי, אף אם עבר הרגל ליום חמישי כלומר שנשלם ליום רביעי אין מטבילין את הכלים עד לאחר השבת לפי שאין פנאי ביום חמישי להטבילן שיש להם להתעסק בענין אחר, מפרש בגמרא שטרודין הן להוציא את הדשן שעל התפוח שבאמצע המזבח שקבצו שם כל ימות הרגל כל דשן של מערכה.
כיצד מעבירין וכו' ואומ' להם וכו', הכהנים לעמי הארץ ברגל הזהרו שלא תגעו בשולחן של לחם הפנים לפי שלא יוכלו להטבילם לאחר הרגל שאי אפשר לסלקו ממקומו דכתיב ביה [שמות כ"ה] לחם הפנים לפני תמיד ואע"פ שהיה השולחן כלי עץ העשוי לנחת במקומו כל השנים [ו]כל(ן) כלי עץ העשוי לנחת לא מקבל טומאה מאי טעמא דילפינן משק דכתיב במדין וכתיב [במדבר ל"א] כל כלי מעשה והוא דהוי כשק מה שק מיטלטל מלא וריקן ואם כן הרי השולחן היה קבוע (על) כל השנים, ומתרץ בגמרא לא היה קבוע לפי שבכל רגל ורגל היו מעלין אותו השלחן ומביאין אותו לעולי רגלים ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום סילוקו כסידורו מה בשעת הסדור היה חם אף בשעת סילוקו דהינו לשבת הבאה היה הלחם חם לפיכך היו צריכים הכהנים להזהירם שלא יגעו בו.
<h2>דף כו:</h2>
כל הכלים שבמקדש היו להם שניים ושלישים, שאם נטמאו הראשונים היו מביאין שניים תחתיהן לפיכך לא היו צריכין להזהירם בשאר הכלים אלא בשולחן לבדו שלא היה להן אלא אחד ואם נטמאת השולחן הכל היה טמא גם הלחם ולא היה מתקיים בו לפני תמיד.
כל הכלים שבמקדש טעונין טבילה, אם נגעו בהן עמי הארץ וכל שכן בשרץ ומת. חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהן כקרקע, שאין מקבלין טומאה דרחמנא קרייה קרקע דכתיב במזבח הנחשת שהיו מעלין עליו העולות והשלמים דכתיב [שמות כ'] מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו וגו' ומזבח הזהב ילפינן ליה ממזבח (הקטרת) [הנחשת] דכתיב [במדבר ג'] המנורה והמזבחות נמצא דמקיש להו רחמנא לומר כזה כזה. וחכמים אומרין מפני שהן מצופין, ומקשינן בגמרא אדרבה כיון דמצופין הן ניטמאו דאע"ג דאמרינן דכלי עץ העשוי לנחת לא מקבל טומאה הני מילי בכלי עץ אבל בכלי מתכות לא אמרינן ואמאי לא מטמא, ומשני תני וחכמים מטמאין מפני שהן מצופין, איבעית אימא דלעולם רבנן מטהרי בהני ולדבריו דרבי אליעזר קא מקשו ליה מאי דעתיך שהוצרכת לטהרם משום דרחמנא קרייה אדמה הא לאו כלום הוא דבטל צפוייהו לגביהו לפי שהעץ חשוב ונאה יותר מהנחשת ושם עץ קרוי עליו דכתיב [יחזקאל מ"א] והמזבח עץ שלש אמות והוי כלי עץ העשוי לנחת ולא מקבל טומאה.
